בעקבות מקאמים אבודים: האם הפייסנות הפלסטינית היא ייאוש או שקט לפני הסערה

יצאנו לבית עור במטרה: למצוא פלסטינים בעלי אדמות ברכס ביתוניה, לראיין אותם על הקשיים לנוכח אובדן אדמה ומניעת הגישה למקאמים שיח' זיתון ואום א-שיח' .

הפעם הרגשנו כמו הפלסטינים, שנאלצים לנסוע עשרות קילומטרים כדי להגיע ליעדים קרובים, אותם הם יכולים לראות ממקומותיהם. מאחר שכביש 443 חסום מכל עבריו נאלצנו לנסוע דרך דיר איבזיע ומשם לבית עור. הגענו לצומת דולב וגילינו שהכניסה לעין בובין (הוא מעין דני) חסומה ע"י הצבא.  אין יוצא ואין בא. פגשנו במקום גם את דרור אטקס, גדעון לוי ואלכס ליבק שעשו סיור מעיינות ונתקלו באותה חסימה. הסתובבנו ונסענו בדרך לא דרך לכפר נעמה – בילעין – ספא והגענו לאחר שעה ארוכה לבית עור.

בבית עור א-תחתא (תחתית) כמו בכל מקום אחר בגדה, חנות המכולת היא האמצעי ליצירת קשרים. עוד בהיותנו בדרך נזכרנו שסבתהּ של חברת הקונגרס האמריקני רשידה טליב, שהיתה אמורה לבקר בארץ וכניסתה נאסרה, מתגוררת בבית עור. מאחר שלא הצלחנו בעוד מועד לקבוע עם הרפד (מיודענו מהסיור קודם) החלטנו לבקר אותה ואת בני משפחתה, אם יאיר לנו המזל פנים. ואומנם האיר. בעלי המכולת לא היו בני המקום ולא הכירו אותה, אך ב', שנכנס גם הוא למכולת, הכירה והציע את עזרתו. בקשנו שיתלווה אלינו והוא ניאות.

התקבלנו בסבר פנים יפות ע"י הסבתא ואשת בנה. הבית עתיק, פשוט וצנוע. הגישו קפה ומים וספרו שאדמותיהם נמצאות מעבר לכביש 443. שבמקום 3 דקות הליכה הם נאלצים לנסוע כ 7-8 ק"מ  דרך בית ליקיא. הם מודים לאל שאין גדר הפרדה ואינם צריכים לבקש אישורים להגיע לאדמותיהם, אך חייהם אינם קלים. ב' עזב אותנו לעבודתו אך לא לפני שציין בפנינו שאינו רוצה לדבר על האדמות שנגזלו. הוא מרוצה מחייו ומעבודתו, מצבו טוב  ואינו מתלונן. לפני שהלך השאיר לנו את מספר הטלפון של בעל האדמות בשיח' זיתון, כדי שנוכל ליצור עמו קשר.

הסבתא, לעומתו, סיפרה, שבנה הקטן אינו יכול לחיות בבית עור כי לא נותנים להם היתרי בנייה והוא חי בשכירות הרחק ממנה ברמאללה. את בתה רשידה לא ראתה כבר 15 שנה. בפעם האחרונה היא באה כדי להראות להם את בנה. לפני 12 שנה הגיעו האב והבן בלבד. אמרה ונאנחה על התרחקות המשפחות. מבעד לגדר הכביש ניתן היה לראות את אדמות המשפחה. אולם, היא אמרה, היא בת 85 וכבר אינה יכולה להגיע אליהם. "עצב  נבו" קראה לכך המשוררת רחל . הזקנה נזכרת איך הייתה הולכת לאסוף מרמייה ולוף ועצים לבערה בשיח' זיתון. היא זוכרת את המעיין, עין ג'ריות. היא אינה שומעת היטב והשיחה קשה עליה.

נפרדנו לשלום והלכנו לחפש את הרפד שלנו. מצאנו כ 6-7 רפדים שכולם היו באותה עת  בעבודתם בישראל וגם את שלנו לא פגשנו.

הדרך חזרה גם היא היתה בדרכים עקלקלות.

בפעם האחרונה שביקרנו בבית עור לפני כשנתיים דיברנו על המאבק של המתנחלים על ראש הרכס (בערבית ג'בל אבו זיתון וג'בל אום א-שיח' שבראשם המקאמים). מאבק החדור רוח פטריוטית עזה וקשר אל המקורות, שאסור לנו לפטור כאילו הוא מיתי והזוי. הם מדברים על הרצף ההתיישבותי שהיה במקום בתקופת בית שני, ועל הרצון לחדשו כקדם.  השיח הזה כולל התעלמות מוחלטת מהשכנים הפלסטינים, וכן זלזול והתנשאות מטרידים. הפלסטינים, לעומתם, מדברים על קשיי הכאן והעכשיו, על המשפחות המתפרקות, על איסורי הבנייה, על מרקם החיים ההולך ומתפורר, על קשיי הפרנסה ועל האדמות שנגזלו מהם, וכל זה בבחינת "אילי בִּיג'י מן אללה מא אחלא" – מה שאלוהים עושה לטובה הוא עושה. האם הקבלה, ההתפייסות והפסיביות מקורם בייאוש, או שזהו השקט שלפני הסערה?